תהליכי גיבוש הזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל 

תהליכי גיבוש הזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל

רוב החוקרים הישראלים טוענים שעל אוכלוסיית בני המיעוט הערבי עוברים שני תהליכים: ישראליזציה ופלסטיניזציה. הישראליזציה מתבטאת בקבלת המדינה, חוקיה, אופייה היהודי-ציוני, התקרבות מהאוכלוסייה היהודית במדינה ויותר מעורבות בפוליטיקה הישראלית. הפלסטיניזציה היא תמיכה רגשית והתנהגותית בפלסטינים בשטחים ובעולם, במהלכים שלהם ובמאבקם נגד מדינת ישראל. קבוצת חוקרים אלו, טוענים כי תהליך הישראליזציה גבר על הפלסטיניזציה בתקופה האחרונה. מתנגדיהם מפרשים את הישראליות שהם מדברים עליה כנאמנות וציות לחוקי המדינה ולא כתמיכה רגשית והזדהות.

ישראליזציה
ההנחה במודל המחקר של סמי סמוחה היא שקיימים שני תהליכים מקבילים המתרחשים בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל; ישראליזציה מצד אחד ופלסטיניזציה מצד האחר. שני התהליכים מתרחשים בו בזמן ומשפיעים באופן ישיר על מבנה הזהות של הערבים בישראל, מבלי להפריע זה לזה. ומבלי שהם גורמים לקיומו של מתח או קונפלקט ביניהם (בלטמן וחבריו, 1997). כך, הוא גורס כי קיימות שתי זהויות לאותה קבוצה שהן קיימות זו בצד זו ואינן סותרות זו את זו. לדעתי, הטענה הזאת אינה נכונה אלא אם כן המשמעות של כל זהות שונה מהאחרת בתכניה, מרכיביה ותהליכי הבנייתה.
הישראליזציה היא האלמנט השלישי בפרספקטיבה הפוליטית שפיתח סמוחה כדי לנתח את האוריינטציה הפוליטית וההתנהגות הפוליטית של התושבים הערבים בישראל. לצד שני אלמנטים של כיתתיות ומלטנטיות. אם כן, הישראליזציה היא תהליך היסטורי שבו נתונים הערבים בישראל ומשמעותו כפולה; השתלבות הולכת וגוברת בזהות ובפוליטיקה הישראלית, מחד גיסא והתרחקות מהזהות ומהפוליטיקה הפלסטינית, מאידך גיסא. טענתו היא שבמשחק הכוחות וההשפעות הולכת הישראליזציה וגוברת על הפלסטיניזציה. תהליך הישראליזציה בשטח הוא ניצחון של הציונות שמביא בעקבותיו תהליך הסתגלות לחיים במדינה יהודית-ציונית. וכך, הערבים בישראל יתנתקו מזהותם הפלסטינית וישתלבו בפוליטיקה הישראלית. התהליך מעיד על משבר בקרב הערבים, שחיקת הזהות הפלסטינית, התרחקות מענייני העם הפלסטיני, התמתנות המאבק לשוויון זכויות אזרחי ולאומי, וההשלמה עם האופי היהודי-ציוני למדינת ישראל. כך, הערבים בישראל נתונים במבוכה, מצוקה, אובדן דרך, ייאוש והיעדר מנהיגות מכוונת (גאנם, 1997).
סמוחה טוען כי הישראליזציה של האוכלוסייה הערבית בישראל היא מורחבת בגלל שהם ישראליים באזרחותם, בשפתם השנייה, בתרבות המשנה שלהם, בשאיפותיהם הגבוהות, בקבוצת ההשוואה היהודית והמערבית שלהם, וכן בכוחות הקובעים את חיי היומיום והגורל שלהם. הערבים בישראל הם אוכלוסייה מיוחדת ונבדלת, שהיא בהכרח ישראלית-פלסטינית בזהותה ובהתנהגותה הפוליטית. בסקר שערך סמוחה בשנת 1995 הראה כי הזהות הישראלית (31.4%) של הערבים בישראל גוברת על הפלסטינית (23%) ו- (63.2%) חושבים כי התואר ישראלי מתאים לתיאור זהותם. זיקת הערבים בישראל למדינת ישראל יותר מזיקתם לערביי השטחים מתבטאת בזה שרוב של 69.8% מהם חושבים שהם דומים באורח חייהם ובהתנהגות היומיום ליהודים בישראל יותר לערביי השטחים. מאז סוף שנות השמונים מגמת הישראליזציה הולכת וגוברת והזהות הישראלית הלא-פלסטינית מתחזקת בעוד שהזהות הפלסטינית הלא-ישראלית הולכת ונחלשת.
סמוחה (1998), סוקר ארבעה גורמים להאצת הישראליזציה שהם:
1. המשך תהליך הדמוקרטיזציה של החברה הישראלית. תהליך זה נותן הגנה טובה לערבים בישראל על זכויותיהם, ומקנה להם כוח והשפעה בחברה הישראלית.
2. העמדה האנטי ערבית של מדינת ישראל הולכת ונדעכת אחרי תהליך השלום שהתחיל, וכך גם הסכסוך הערבי-ישראלי נדעך. ולכן התנגדותם לעמדה הנ"ל התמתנה באופן משמעותי.
3. מאחר והערבים משתכנעים כי אין להם סיכוי לשנות את האופי היהודי-ציוני של המדינה מתחילים להשלים עם העובדה הזאת.
4. הערבים בישראל התחילו להאמין כי אין להם חלופה טובה יותר מהיותם מיעוט במדינה יהודית.

תת-הזהות הישראלית כמרכיב זהות של הערבים בישראל בלט מאוד במחקרים של פרס ודיוויס ערב מלחמת 1967, ובמחקריו של סמוחה בתקופה האחרונה. אמנם, חוקרים ערבים, כמו מיעארי, למשל, יחסו את תוצאות המחקרים של פרס ויובל-דיוויס על בולטות תת- הזהות הישראלית להבנת המושג ישראליות בקרב הערבים בישראל. הוא צטט את רוחאנא שטוען של"ישראליות" יש שלושה מישורים: החוקי-היות הערבים בישראל אזרחים במדינת ישראל (בעלי אזרחות ישראלית), הערכי-היותם נתונים להשפעת ערכי החברה הישראלית והמערבית והמישור הרגשי-הזדהות (Identification) רגשית עם דגל הלאום, ההמנון הלאומי וסמלים לאומיים אחרים. הערבים בישראל מתייחסים למישור החוקי בלבד, שמשמעותו בשבילהם היא אזרחות במדינה. הישראליות בתקופה שלפני שנת ששים ושש התבטאה באחוז המצביעים לכנסת (86%-92%) והצבעת הרוב למפלגות ציוניות.
בשארה (1999), טוען כי, אמנם, תהליך הישראליזציה מתרחש וקיים אבל אינו מתייחס לזהות בלבד, וזה לדעתו שמביא להתנגדות למושג. בשארה אומר שהתהליך התחיל באונס אבל הפך במשך הזמן לתהליך רצוי וכמנגנון הגנה שבאמצעותו ישיגו הערבים בישראל את זכויותיהם וישפרו אורחות חייהם (בשארה, 1999).

פלסטיניזציה
הזהות הלאומית בתקופה המודרנית מקבלת חשיבות רבה. זהותם הלאומית של הערבית בישראל היא השתייכותם לעם הערבי. מבחינה אתנית הם שייכים או משייכים את עצמם לעם הפלסטיני. הפלסטיניות בזהותם כשייכות לקבוצה היא אחד המרכיבים העיקריים של הזהות שדבר עליהם רוחאנא (1988). רוחאנא טוען שהם משייכים את עצמם למולדת שהיא מבחינה קוגנטיבית מחוברת לפלסטין ולעם הערבי. השייכות של הערבים בישראל לעם הפלסטיני מקבלת שתי משמעויות : קונרטית-מוחשית ופסיכולוגית. הזדהותם ןקשריהם הרגשיים עם הפלסטינייים בשטחים ובעולם משרתים את צורכי הפרט והקולקטיב, מציגים את השאיפות הלאומיות של הפרט, מספקים זהות אתנית ותרבותית לפרט. התחושה הלאומית תתבטא בצורת גאווה, פטריוטיזם, קשר רגשי שמשתקף באנטראקציה של הפרט עם סימבולים וסמלים לאומיים, שיתוף בשאיפות הלאומיות, תקוות, כאב וכבוד. הערבים בישראל כוללים את הזהות הפלסטינית בזהותם הקולקטיבית ולוקחים בחשבון את הזהות האזרחית הישראלית. סמוחה רואה בהתנהגות הפוליטית של הערבים בישראל, כמו, למשל, הצבעה לכנסת, תמיכה והצבעה למפלגות יוניות אל למפלגות נספחות למפלגות ציוניות, כגורם שמחליש את הזהות הפלסטינית שלהם, וטוען כי הפלסטיניות שלהם תתבטא בתמיכה ההתנהגותית באש"ף, באנתפאדה ובכל מהלך המבליט את קשריהם עם העם הפלסטיני. רוחאנא מדבר על פלסטיניות יותר עמוקה ותמיכה פסיכולוגית רגשית יותר ממנה מוחשית התנהגותית. מחקרים שנערכו מיד אחרי מלחמת 1967 הראו עליה של תת הזהות הפלסטינית אצל הערבים בישראל (פרס ויובל-דיוויס, 1969).
הרבה גורמים; פנימיים (כמו, למשל, היחלשות הזהויות המקומיות; המשפחתית והחמולתית) וחיצוניים (כמו, למשל, עליית הלאומיות הערבית והשפעת הנאצריזם, הסרת הממשל הצבאי, מלחמת 1967), השפיעו על התגברות הפלסטיניות בזהות של הערבים בישראל. כך, הפלסטיניות, למשל, התבטאה בתקופה הזאת (תחילת שנות הששים) ביסוד תנועת אל-ארד', ירידת המצביעים לכנסת וירידת המצביעים למפלגות ציוניות (מיעארי, 1992). רוב המחקרים אחר כך, הראו אותן תוצאות; טיסלר בשנת 5-1974, מיעארי בשנת 1978 וסמוחה בשנת 1986, רוחאנא בשנת 1984 ואחרים.